24/7-7/8/2019
איך אכתוב את הפוסט הזה שמסכם שבועיים במיאנמר, אני שואלת את שגיב? הרי שום דבר ממה שאכתוב, לא יצליח להעביר את החוויות המטורפת הזו שחווינו בארץ הטובה והנוראה הזו.
לצערי, לא נחנתי בכשרון כתיבה בטח לא כזה, שיצליח לתרגם את החוויה הזו לכתב, ובכל זאת, אי אפשר לוותר על הפוסט.
למיאנמר (בורמה לשעבר) הגענו במקרה, אחרי חודש ושבוע בתאילנד.
התוכנית המקורית הייתה לשהות חודשיים בתאילנד ומשם לעבור להודו. אבל אז עלמה הגיעה עם הצעה- אולי נטוס למיאנמר? היא ממש במרחק נגיעה מצ'אנג מאי, שעה וחצי טיסה ואנחנו שם. מדינה שנראית אחרת ושונה מכל מקום אחר שהיינו בו בעבר והרי באנו למסע לחוות מדינות, תרבויות, נופים חדשים, ואנחנו מתרגלים "מוד" של זרימה ושחרור, אז למה לא?
קדימה למיאנמר!
שום דבר ממה שראינו, חווינו, דמיינו בעבר לא הכין אותנו למפגש עם המדינה הכ"כ שונה ומיוחדת הזו.
במראות, בריחות, באנשים, בצבעים, בחשיבה, בשקט, בהתנהלות.
הכל כ"כ חדש ולא מוכר.
נשים וגברים מתהלכים ברחובות בלבוש מסורתי- הלונג'י, שהיא מעיין חצאית ארוכה, עשויה חתיכת בד, אותה מלפפים מסביב למותן ואת העודף קושרים לפנים (גברים) או בצד (נשים).
הפנים של מרבית הנשים המקומיות, הילדים וחלק מהגברים מרוחות באבקה לבנה שבהמשך התבררה כמשחה שהם מפיקים מעץ הטאנקה, המשמשת כקישוט וכקרם הגנה. המשקיעניות מטביעות את המשחה בצורת עלה או צורה יצירתית אחרת, השאר סתם מורחים.
כולם ללא יוצא מן הכלל מתהלכים בכפכפי אצבע- ילדים, מבוגרים, נשים, גברים, נזירים, עניים, עשירים, כולם. נדמה כאילו אין אופציה אחרת (לא נתקלנו בחנויות נעליים...) ניתן לראות גברים "מכובדים" שמתהלכים בחולצה מכופתרת, לאנג'י יוקרתי ו...נעלי אצבע.
הם יורקים. בכל מקום יורקים, בלי הכרה יורקים...לפעמים סנטימטר מכף הרגל שלנו....
לועסים עלים מגולגלים, עליהם מודבקות חתיכות גרוסות של אגוז הארקה (בעל סגולות ממריצות) שנמכרות בכל קרן רחוב, עד שנמאס להם והם יורקים את העיסה האדומה-ירוקה החוצה. זו הסיבה שהשיניים שלהם צבועות בצבע אדום-ירוק. נשמע מגעיל, באמת מגעיל....
כלי הרכב נוסעים בצד הימני של הכביש כמו בישראל, אבל הנהגים נוהגים בחלק מהמכוניות בצדן הימני ובחלק בצדן השמאלי. עליה לאוטובוס, בחלק מהאוטובוסים, מהצד של הכביש ולא מהמדרכה 🤷♀️
מבולבלים? גם אנחנו.
המקומיים, מגניבים אלינו מבטים סקרניים ונבוכים. לא מבטים מטרידים. כשהעיניים נפגשות, מחייכים חיוך מלא באור ומברכים ב"מינגלבה" (שלום). בכל אינטאקציה איתם, תמיד יצאו מגדרם בכדי שנהיה מרוצים.
לנו זה הרגיש כמו רצון לנתינה אמיתית, נתינה שנובעת מהמוכנות והרצון שלהם להיפתח למדינות ותרבויות אחרות, אחרי שנים בהם הם חיים תחת משטר דיכוי, ומהסקרנות שיש להם כלפי האורחים שבאו לבקר מחו"ל. הם מקבלים באהבה את הסקרנות ההדדית שלנו לגביהם, ונאותים להצטלם ולדגמן לנו בכל הזדמנות את השגרה שלהם בסבלנות ובחיוך לבבי.
את יומינו הראשון בעיר ינגון, אחת מ-2 הערים הגדולות במיאנמר, אליה הגענו בטיסה מצ'אנג מאי, העברנו בחברתו של ניקלאי, נהג מונית נחמד שביקשנו שייקח אותנו למספר אתרים מרכזיים והוא מצידו, לקח על עצמו תפקיד של מדריך טיולים .
ינגון התגלתה כעיר סואנת, הומה, מלוכלכת ושוקקת חיים כיאה לעיר גדולה ומרכזית בה חיים כ-400 אלף תושבים. סיירנו באתרים המרכזיים בעיר- במקדש Chaukhtatgyi בו נמצא פסל אדיר ממדים של בודהה השוכב שאורכו כ 70 מטרים,
בפגודת שוואדאגון הידועה כפגודת הזהב, על שם כיפת הזהב העצומה שלה המתנוססת לגובה 100 מטר, ומשמש כאתר הבודהיסטי המקודש ביותר במדינה. בנמל, בשוק צ'ינה טאון הססגוני והתוסס ובקנדווג'י לייק-אגם גדול מימדים מוקף בפארק ירוק.
ביום השני שלנו בעיר, לקחנו סיור עם Zeyar, צעיר מקומי ששמו והסיורים שלו ידועים בקרב מטיילים והם בגדר חובה לכל תייר שמגיע לכאן (בצדק יש לומר).
התחלנו את הבוקר בביתו של Zeyar, בו קיבלנו שיעור מעלף על התרבות המיאנמרית, השפה, המסורת, המצב הפוליטי המורכב בו הייתה נתונה המדינה במשך עשרות שנים, בשל השלטון הצבאי הרודני המושחת שדיכא וסגר את תושבי מיאנמר מפני הקדמה, ההשכלה, המערב, שהבהירו וחידדו את הסיבות לכך שהמדינה הזו כ"כ נכשלת, והזמן בה כאילו עצר מלכת לפני 100 שנה...
משם יצאנו לטיול בשוק שסמוך לביתו, קנינו מצרכים ובישלנו לעצמנו ארוחה בורמזית מסורתית טעימה טעימה. בחציו השני של היום, יצאנו להפלגה אל הגדה השנייה של נהר Irrawaddy . במהלך השיט, אליו יצאנו בגשם שוטף, צפינו בתושבים המקומיים השטים על הנהר בסירות מסורתיות, שמשמשות כסירות להעברת סחורות ובני אדם מהגדה האחת לשנייה. בהגיענו לגדה השנייה כאילו עברנו לעולם חדש לגמרי. Zeyar שנדמה כי הוא מרגיש מעין שגריר של התרבות המיאנמרית , בחר, לחשוף בפנינו לא רק את היופי והטוב שיש למדינתו להציע, אלא לקח אותנו הישר אל החצר האחורית של המדינה, לעולם אחר ומטלטל...
מצאנו עצמנו משוטטים בכפרים בהם עוני מחפיר באופן שלא ראינו מימינו. התהלכנו בתוך שלוליות הגשם (או ליתר דיוק, המיץ של הזבל), ערימות של פסולת מסביבנו, צריפונים צפופים ורעועים מאולתרים מחתיכות פח בגודל של חדרון קטן, בהם גרים התושבים, מנותקים מחשמל וממים, בתנאים סניטריים מחפירים. בשבילים שבין הבתים מתרוצצים ילדים קטנים יחפים מנעליים, חלקם ערומים למחצה, כלבים משוטטים,
תושבי חלק מהבתים ישבו בכניסה לביתם, חסרי מעש, מוקפים בזבל וטינופת ולא נוקפים אצבע בכדי להפוך את סביבת המחיה שלהם לקצת יותר ראויה-אולי מתוך יאוש?
בלתי נתפס.
Zeyar בחר במס' תחנות עצירה מעניינות בכפרים הללו: מעין בית מלאכה ליצירת כדורים משחק (כדורגל) מבמבוק, מאגר מים המשמש מקור המים היחידי במקום, אליו מגיעים המקומיים עם מכלים וממלאים מים לשתייה, רחצה וכו' ומשתמשים, הישר מהמאגר, ללא תהליך טיהור או סינון (קיבה מברזל יש להם) ובאחד מבתי המקומיים עצרנו לשתות כוס תה ולהימרח במשחת הטאנאקה (דרך יפה שלו לפרנס גם את תושבי המקום).
השיט חזרה, אל הגדה שממול, ובחזרה אל העולם הנוח (הכל יחסי, בכל זאת ינגון...), עבר עלינו כשגשם שוטף מרטיב אותנו מכף רגל ועד ראש, לא עזרו מעילי הגשם או המטריות בהם הצטיידנו.
הגענו בשעות הערב למלון בתחושה ששאבו מאיתנו את כל האנרגיה, מהורהרים, מכונסים, רטובים, מנסים לעבד את המראות
וכל מה שרצינו זה מקלחת. לשטוף את הטינופת והלכלוך בהם התבוססנו במהלך היום, אולי גם את הנשמה...
את היום שאחרי, העברנו בחדר במלון. נערכים לקראת נסיעה בערב לקלאו.
מטרת הגעתנו לקלאו הייתה יציאה לטרק אינלה לייק, המפורסם אליו יוצאים רבים מהמוצ'ילרים שמגיעים למדינה. היציאה לטרק היא מהעיירה הקטנה קלאו אשר נמצאת כ-10 שעות נסיעה מינגון.
את המעבר עשינו באוטובוס אשר יצא בשעה 19:00 והגיע לקלאו בשעה 05:00 לפנות בוקר.
נסיעה של 10 שעות באוטובוס נשמעה לנו סיוט מארץ הסיוטים, אבל הפכה לתחביב נחמד עבורנו (ניסע בעוד כמה כאלה בהמשך) שכן מדובר באוטובוס vip משודרג, עם מיעוט נוסעים, מושבים שעוברים למצב שכיבה, שמיכה להתכרבל בה ודיילת נחמדה שמפנקת בצ'וקולוקים לאורך הנסיעה, שאת מרביתה עשינו בשינה. הרגיש קל יותר מטיסה. בחיי
ביום שלמחר יצאנו בשעות הבוקר לטרק אינלה לייק עם מדריכה מקומית בשם מיו מיו. טרק שמסלולו למעלה מ-40 ק"מ אותם צעדנו במשך יומיים, כשעל גבינו אנחנו נושאים את הציוד האישי והמים .
במהלך הטרק הלכנו במרחבים עצומים של שדות חקלאיים- שדות אורז, גידולי צ'ילי,תה, שומשום, ועוד. הנופים בדרך היו מהממים, אותנטיים, שונים.
אך מה שהופך את הטרק הזה לכל כך מיוחד, הוא החוויה התרבותית- המפגש עם המקומיים העובדים בשדות ובכפרים אותם חצינו בדרך. בעיקר עם הזקנים ואמהות, אשר מגיעים בשעות הבוקר המוקדמות לעבודה פיזית קשה וסיזיפית בשטח החקלאי השייך למשפחתם, חלק מהאמהות נושאות עליהן את תינוקן, או מביאות איתן את ילדיהן הקטנים לעבודה של 12 שעות בחום, בגשם רחוק מכל מחסה.
השדות בהן התהלכנו היו עצומים בגודלם ומרוחקים מכל מקום, בכדי להגיע אליהם מדי יום, נדרשים החקלאים ללכת קילומטרים רבים ברגל, בבוץ, בחום. עבודת האדמה, זריעה, קטיפה, דישון נעשית ללא כלי עבודה מודרניים, בידיים חשופות. עבודה סיזיפית, קשה, חורשים את השדות- עם שוורים.
בלילה, התארחנו אצל משפחה מקומית, באחד הכפרים. המפגש עם המשפחה יהיה חוויה בלתי נשכחת עבורנו. בית נטול חשמל או חיבור למים, ישנו על מיזרונים מונחים על הרצפה, יחד עם יתר בני המשפחה, התקלחנו במקלחת המשפחתית שממוקמת מחוץ לבית, מעיין מאגר קטן של מים אשר מתמלא במי הגשמים, ובעזרת קערה קטנה לוקחים מהמים שבמאגר ושופכים על הגוף. השירותים, גם הם מחוץ לבית (בול פגיעה).
אחרי יום הליכה של למעלה מ-20 ק"מ התענגנו לאור נרות, על ארוחת ערב שבושלה על מדורה.
70% מהמיאנמרים גרים בכפרים כאלה,
זו השגרה שלהם, ככה הם חיים במאה ה-21, מיאנמר הוא מקום שהזמן עצר בו מלכת, נותר אי שם 100 שנים מאחור.
את הטרק סיימנו בהפלגה ע"ג סירה באגם אינלה, אשר הובילה אותנו לכפר Nyaung Shwe שם לנו ב-3 הימים הבאים. במהלך השיט עברנו דרך כפרים אשר ממוקמים ממש באמצע האגם, כל בית הוא אי, שבכדי לצאת ממנו, נדרשת סירה. שוב נשמע פסטורלי, אך העוני שם זועק מכל עבר. אנשים מתקלחים במי האגם שסמוך לביתם. עושים כביסה, כלים, דגים, מגדלים ירקות (ממש על המים)- חצילים, עגבניות, דלעות, פרחים, פלפלים....
סיימנו את הטרק שרופים מהשמש, מלאים בשפשפות, גמורים מעייפות אך מרוצים עד השמיים מהעמידה באתגר ובחוויה המטורפת שחווינו.
פרשנו למלון הנעים והמפנק שהזמנו מבעוד מועד טרם היציאה לטרק למנוחה.
אחרי 3 ימים רגועים ונעימים בכפר הקסום, אנחנו בדרכנו ליעד הבא- העיר באגאן.
באגאן ממוקמת במרכז מיאנמר, כ-500 ק"מ צפונית לינגון. מה שמיוחד אותה הם אלפי פאגודות ומקדשים עתיקים (למעלה מ-3000) אשר פזורים על שטח קטן יחסית של העיר,
שהפכו אותה לאטרקציה תיירותית.
שוב נסיעה לילית של 9 שעות באוטובוס ואנחנו ביעד (למי שתוהה מדוע לוקח לנסוע 500 ק"מ ב-9 שעות אז התשובה היא שאיכות הכבישים במדינה היא ירודה ביותר, חלק מהכבישים כלל לא סלולים) . הגענו בשעה 04:00 לפנות בוקר, הישר למופע הזריחה המבצבצת מעל הפאגודות.
הבטיחו מופע זריחה מהמם, מחזות מהיפים בעולם. האמת, שקיווינו למופע מרשים יותר,
היה מאכזב.
כשהבוקר עלה, פרשנו לחדרים שלנו במלון להשלים שעות שינה.
למחרת יצאנו לסיור רכובים ע"ג אופנועים. בילינו את היום עם נוי נוי מדריכה צעירה ומעוררת השראה אשר טיילה איתנו בין הפאגודות מרכזיות, וסיפרה לנו באופן מרתק, תוך שהיא משלבת סיפורים אישיים, על אורח החיים במדינה, על המנהגים הבודהיסטים, משמעות החיים עבורה במדינה כ"כ נכשלת, דרישת הוריה החלקאים שגרים בעוני בכפר, ממנה שלא להינשא, ולא להביא ילדים לעולם, על מנת שתוכל להמשיך ולתמוך בהם כלכלית. הסיור עם נוי נוי המקסימה היה עבור כולנו, בעיקר לבנות שיעור מעלף לחיים (שוב, למי שדאג שהבנות לא יפקדו את בית הספר במשך השנה)- שיעור בצניעות, נתינה, שמחת חיים ואמונת הבודהיסטים בקארמה -שהוא כפי שהסבירה לנו נוי נוי הקשר בין טיב הזרעים שאנו זורעים בחיינו לפירות שהם מניבים. אם נזרע זרעי בריאות, הרמוניה וטוב, יש סיכוי גדול שנקצור פירות מהסוג הזה. אם נזרע זרעים של נזק, ניצול ואגוצנטריות, ייתכן שניתקל בחיינו בתופעות מהסוג הנ"ל. מעשים טובים יגרמו ללידה טובה בגלגול הבא, ומעללים רעים יגרמו ללידה רעה בגלגול הבא. האדם כבול למעגל התוצאות הזה של מעשיו הטובים והרעים.
זו לדבריה הסיבה שהעם הבורמזי הוא עם שבוחר לחייך, להסביר פנים ולקבל באהבה ובקבלה את קשיי היומיום עמם הוא נאלץ להתמודד.
נפרדנו מנוי נוי באותו היום בחיבוק גדול ובתקווה שאנשים כמותה, יוכלו להביא את השינוי למדינה הכ"כ נכשלת הזו. כצופר קיבלה כל אחת מהבנות שקיות של בוטנים תוצרת המשק החלקאי של הוריה וחבילת סוכריות בטעם.....תמר אינדי (והצליחה לקנות את ליבו של שגיב).
אחרי שלושה ימים בבאגאן, נסענו באוטובוס לילי (12 שעות) בחזרה לינגון, משם טיסה לתאילנד, הפעם לבגנקוק, על מנת להתאושש, לעכל את חווית מיאנמר ולהצטייד בציוד שחסר לנו, לקראת מעבר להודו בעוד כשבוע.
מיאנמר היא מדינה שנכנסה לי עמוק ללב.
מדינה שיש בה קסם שלוקח כמה ימים בכדי להבין אותו. הניתוק מהעולם והתיירות המועטה הותירו אותה אותנטית, מקום מיוחד בעולם שקידמה עוד לא הגיעה אליו, והתרבות המקומית נשארה כמו שהיא מזה מאות שנים.
היא יפה, היא תרבותית היא שונה, אך בעיקר התאהבתי בה בזכות תושביה העדינים, החייכנים והתמימים, שנראה שעל אף העוני והדיכוי, הם אנשים שמחים בחלקם, וחיים את חייהם בקבלה גמורה....
המלצות:
• סיור עם Zeyar- עדיף כמובן בתחילת הטיול עם ההגעה למדינה. מסייע מאוד להבין את התרבות המקומית ונותן המלצות זהב להמשך הטיול. טל' 95-979-7298159+ (זמין בוואצאפ).
• נוי נוי, מדריכה בפאגודות בבאגאן. סיור שהוא חובה לכל מי שמגיע לבאגאן ! טל' 95-945-4552519+ (זמינה בוואצאפ).
-Uncel Sam •
סוכנות טיולים איתם סגרנו את הטרק באינלה לייק. מומלצים בחום. מקצוענים, המדריכה מיו מוי הייתה נהדרת, מלאה בידע, סבלנות וסיפורים אישיים.
• מסעדת טאג' מאהל- מסעדה הודית באינלה לייק. חזרנו אליה שוב ושוב. על אף השירות האיטי מאוד, האוכל שם טעים טעים ומשום מה הזכיר לנו את הארץ, אחרי כמעט חודשיים של אוכל זר.
• מלון Bagan Beauty Land Hotel בבאגאן. מעולם לא נתקלנו במלון עם צוות כ"כ שירותי. חדרים יפהפיים, פינוק אמיתי שמוערך כפליים, כשאתה במדינת עולם שלילי.