8/1/2020-13/02/2020
נחתנו בגואה מוקדם בבוקר אחרי לילה לבן באוויר ושעתיים נסיעה מהשדה, הישר לדירה אותה סגרנו מראש באדיבות משפחת אבן המקסימה, משפחה מטיילת, אותה הכרנו טרם יציאתנו למסע, שהגיעה הנה לפנינו והמליצה על המקום.
לא יכולנו לחלום על נחיתה רכה מזו- דירה ממוזגת, מאובזרת, בריכה בחצר, מרחק הליכה מהים.
מי צריך יותר?
ובכל זאת, הודו.
נדרשו לנו כמה ימים לעכל ולהפנים מחדש את השגעת שמתחוללת בחוץ וכשזה קרה, נכנסנו לשגרה נעימה.
אחרי 7 חודשי מסע, שהיומיום שלנו התאפיין בהרבה מעברים ואריזות, חיפשנו מקום להשתקע בו לתקופה ונראה היה שהבחירה בגואה הייתה נכונה לנו.
גואה הממוקמת בדרום מערב הודו, תמיד נתפסה בתודעה שלי כמקום פרוע של קראחנה ומסיבות סמים. כשחיפשנו יעד להגיע אליו והמליצו על גואה (ושוב תודה לדפנה האלופה שכל טיפ שלה שווה מיליון דולר) בדקנו, וגילינו שגואה היא מזמן לא מה שהייתה.
נראה שההודים הבינו את הפוטנציאל של המקום, יבשו אותה מסמים ומסיבות והפכו אותה לאוצר תיירותי, שבשנים האחרונות מושך אליו קהל מבוסס יותר, של תיירים ומשפחות, הרבה מהן ישראליות שבאות להשתקע למשך העונה.
דירתנו השכורה והנעימה ממוקמת בין חוף פאלולם Palolem לחוף פטנאם Patnem, קילומטר לכאן או לכאן.
שניהם חופים טרופיים שקטים ונעימים- חולות לבנים, עצי קוקוס, מסעדות ובקתות שפזורות לאורך החוף.
גן עדן.
אז איך נראית השגרה פה?
הליכות בוקר בים-זמן איכות של שגיב ושלי. בצהריים, כולנו קופצים לאכול משהו, רובצים שעות בחוף הים, שגיב הצטרף לנבחרת כדורעף החופים של פאטנם, החוף השקט יותר מבין השניים והמועדף עלינו.
אני נרשמתי לסדנת ציור, עסוקים בקריאה, יצירה, מבשלים, צופים יחד בסרטים, בטלויזיה, מנסים קצת גם לימודים (שנזנחו לאחרונה...). בין לבין גם רבים ומתווכחים, כי גם זה חלק מהשגרה כשנמצאים יחד 24/7.
באזור בו השתקענו יש קהילה ישראלית קטנה ולכן מתקיימים מדי פעם אירועים לישראלים- קבלת שבת ב"קפה אין"- מסעדה המשמשת מקום מפגש לחבר'ה הישראלים המתגוררים פה, ערב גברים בחומוסייה המקומית. אפילו הופעת סטנד אפ אחת שלא תשכח, כי כשהסטנדאפיסט- "גברת רביע" כתב בקבוצת הוואצפ המקומית כי הוא מחפש קהל לנסות עליו את החומרים החדשים שלו לקראת מופע שאמור היה להתקיים באותו השבוע, הוזמן ואף נעתר להזמנה לביתנו הקט, ואנחנו זכינו להופעת סטנדאפ אינטימית ומשעשעת בסלון הבית.
וכשהכל זורם ושליו, יש זמן לחשוב על החיים שהשארנו מאחור ולאפשר לגעגועים לחלחל.
זה יכול היה להיות מושלם אם האהובים שלנו יכלו להיות חלק מהשגרה הזו ולו לכמה ימים...
מתגעגעים לארוחות שישי עם המשפחה, ביקורים אצל סבתא יעל בשבת, מפגש עם חברים.
בפרץ של געגוע כזה, באמצע ארוחת שישי, בעודנו במסעדה בה נאספו ישראלים בכדי להיות יחד,
התקשרה אחינועם לסבתא רותי וסבא משה ואמרה "בואו, אנחנו מתגעגעים".
והם למי שלא שמכיר, האנשים הכי ספונטניים עליי אדמות והגם שגילם הוא 70 פלוס, אם צריך יטוסו לירח בשביל הבנות שלהן, כאילו חיכו לאות מאיתנו. ולמרות שהיו בעבר בהודו ונשבעו שלשם הם לא יחזרו, רכשו
תוך יממה, כרטיסי טיסה לשבוע שלאחר מכן.
אחרי מפגש מרגש, התמקמו ההורים בחדר שסידרנו להם בדירתנו, נחו מהמסע הארוך אלינו, ופרקו המזוודות מעשרות קילוגרמים של מזון תוצרת הארץ הכולל שלל רב של עוגיות ביתיות וטעימות שאפתה סבתא רותי לכבוד המאורע ועשרות רבות (מדי) של חטיפים (אם משהו תהה מדוע התרוקנו המדפים בישראל מבמבה וביסלי אז הם פה אצלינו בגואה).
מהר מאוד, השתלבו בשגרה הנעימה והרגועה שלנו, ועל אף שהם אנשים תזזיתיים ופעלתנים, הצליחו להתרגל לקצב החיים החדש- יקיצה טבעית, רביצה בים, שיטוטים בשווקים וברחובות והרבה הרבה זמן איכות משפחתי.
ובכל זאת טרחו והגיעו עד לכאן, אז נסענו פה ושם לכמה טיולי יום באזור- מפלי דודסאגאר Dudhsagar הנמצאים שעתיים נסיעה ממקום מגורנו ועוד 45 דקות נסיעה מטלטלת בג'יפ, שהפכה לכולנו את הקרביים . ביקרנו בחוות התבלינים Tropical Spice Plantation בה ראינו, הרחנו ולמדנו כיצד מגדלים מקלות וניל, קינמון, אגוזי קשיו, אננס, בננה, זעפרן ועוד...
יצאנו לשיט על מנת לצפות בדולפינים, סקפטיים למדי ובידיעה שסיכויינו לפגוש דולפינים קלושים, אך להפתעתנו הצלחנו לפגוש לא מעט כאלה ממש בקרבתנו.
אבל בעיקר בעיקר, היומיום שלנו הסתכם ברביצה בחוף הים מול השקיעות הכי יפות בעולם.
חלפו להם שבועיים וחצי של שלוות אלוהים בגואה. חודש הקצבנו לכל הטוב הזה בגואה לפני שנתקדם ליעד הבא- סינגפור לשבוע ומשם לפיליפינים.
עוקבים בדריכות אחרי מפת התפשטות הקורונה בעולם, מתמהמהים עם רכישת כרטיסי הטיסה, מקסימום נאריך פה מעבר לתכנון עד שיתבהר המצב.
ההורים פה איתנו וזה כיף גדול. נעים לנו, אין לאן למהר.
ואז טלפון מהארץ שהרעיד את השגרה הנפלאה שיצרנו לנו פה- יעל, אמא של שגיב בטיפול נמרץ.
ימים של חוסר אונים מלווים בחרדה- האם תצליח להתגבר? איך המשפחה בארץ מתמודדת עם הסיטואציה והבנה שבשלט רחוק זה לא יעבוד.
הלחץ והעומס הרגשי הכריעו- שגיב טס ארצה ואנחנו נשארות פה וממתינות להתפתחויות.
שבועיים חלפו, ההורים נאלצו לשוב ארצה.
הבנות ואני נשארנו בהודו מייחלות לבשורות טובות שיגיעו.
ברגע הכל מתהפך.
השלווה והרוגע הפכו ללילות ללא שינה, מחשבות מה יהיה עם סבתא יעל?
הלוואי שתתגבר ותבריא.
מה יהיה עלינו?
האם נאלץ לקטוע את המסע כאן ועכשיו?
הרי אין לנו בית לשוב אליו, אמצע שנת לימודים- מה נעשה עם בית הספר?
חוסר ודאות מהול בחוסר אונים.
ובחוסר הודאות הזה, קשה לקבל החלטות להמשך. החלטנו לא להחליט. לחיות מיום ליום ולראות כיצד יתפתחו העניינים בארץ. הימים חולפים ואיתם ניצוצות של תקווה. מצבה של סבתא יעל הולך ומשתפר והיא מתחילה לשוב לעצמה ולהתחזק.
חלפו כמעט שבועיים ימים מהיום בו שגיב חזר ארצה, ואנחנו עדיין פה, בהודו הרחוקה. מקווים ומתפללים לטוב.
לאן יוביל אותנו המסע וכיצד יראה המשכו? ימים יגידו...
