כמעט חודשיים בגואה.
תכננו חודש של בטן גב, אבל החזרה של שגיב ארצה שינתה את התוכניות ואם נכפה עלינו להישאר לבד, לפחות נעשה זאת במקום מוכר ונעים שמרגיש כמו בית.
פה-הכל שליו, שגרת יום נעימה של רביצה בים, הליכות בשקיעה, קריאה והרבה רוגע.
חדשות הקורונה מגיעות לאוזנינו, אבל לא מצליחות לחדור את שערי גן העדן שלנו.
בארץ- מצבה של סבתא יעל השתפר ותוך ימים ספורים היא אמורה לעבור לשיקום.
שמחה גדולה ו"אור ירק" מבחינתנו להמשך המסע.
קנינו כרטיסים למדריד במטרה לפגוש שם את שגיב, לטייל שבוע-שבועיים בספרד ופורטוגל ומשם לטוס לארה"ב וקנדה- יעדינו האחרונים במסע המתקרב לסופו.
יממה לפני הטיסה הודעה משגיב: מצבה של סבתא יעל הפכפך והיציאה לשיקום מתעכבת.
מה עושים?
שוב השגרה הנעימה מופרת בחוסר אונים ובלבול.
להגיע למדריד לבד עם הבנות ולהמתין שם לשגיב, מבלי לדעת כמה זמן ייקח לו להצטרף אלינו- לא ממש מתאים לנו.
ברקע- חדשות הקורונה מתחילות לייצר סדקים בביטחון שלוירוס הזה, אין שום קשר אלינו.
מחליטים שלא לעלות על הטיסה למדריד ולשנות כיוון.
למרות שממש ממש לא רצינו- נטוס לישראל להתאחד שם עם שגיב ומשם נתפוס טיסה לארה"ב.
נקרא לזה- "ביקור מולדת" או יעד נוסף במסע.
הימים שלפני הטיסה חזרה היו ימים מורכבים.
משהו בגדיעה הזו של הרצף, שיבש אצל כולנו את תחושת החופש הבלתי נגמר והשחרור אותו חווינו, מאז יצאנו את ישראל ביוני 19'.
גלגלי המטוס נוחתים באדמת הקודש
ועלינו נוחתת תחושת מלנכוליה.
אני מעודדת את הבנות (ואותי...) שלא ישכחו כי מדובר בביקור מולדת ויגרשו מיד את הבאסה.
נטולי קורת גג, התארחנו אצל ההורים המקסימים שלי, קרני האור, שהם מצידם
הכינו לנו סביבה מפנקת בביתם החמים, בכדי להקל את ביקורנו הקצר.
שבוע חלף.
שגרת הרביצה בחוף הים הוחלפה בשגרה של יומיות בבית חולים, מפגשים עם חברים ומשפחה ושוב בשורות טובות- סבתא יעל עברה לשיקום. נמתין עוד שבוע על מנת לוודא שהכל מתייצב ונקנה כרטיסים מהרגע להרגע לארה"ב.
מסלול הטיול כבר מוכן, עלמה עמלה עליו ימים רבים עוד כשהיינו בויאטנם, את המוצ'ילות עדיין לא פרקנו, כי הרי אנחנו בביקור מולדת, נשאר רק להזמין רכב וכרטיסים.
בינתיים, טרפת שלמה סביב הוירוס שמהלך אימים על כולם, לא פוסח על אף מדינה בגלובוס, אם צריך נשנה את היעד.
אבל כל יעד במפה שאנחנו מצביעים עליו נגוע בקורונה, כל יום שחולף עוד ועוד הגבלות, ביטולי טיסות, מדינות שסוגרות את שערן לתיירים.
מנסים לשמור על האופטימיות, יוצרים קשר עם חברים שנמצאים במדינות שונות על גבי הגלובוס בכדי להבין אם ההיסטריה היא רק פה בישראל, אבל מבינים שכל העולם כמרקחה.
שבוע נוסף של הכחשה ומחשבות ש"יהיה בסדר" ו"אוטוטו בשורות טובות" ותסכול ובכי והבנה שלפעמים חלומות מתנפצים....
העולם סוגר עלינו,
המסע שלנו צריך להסתיים.
שמונה וחצי חודשים של שכרון חושים, בהם חווינו ונשמנו חופש אין סופי. בה שחררנו מעלינו את עול היום והפכנו את ימינו לחגיגה אחת גדולה של נופים, טעמים, ריחות, תרבויות ואנשים. טסנו, הפלגנו, רכבנו וגמענו אלפי אלפי קילומטרים מסביב לגלובוס המשגע
עד שהכל נגדע בין רגע.
ועם כל הדכדוך והעצב על הסיומת הפתאומית והלא צפויה, זוכרים שאנחנו ברי מזל, שזכינו במתנה גדולה -להגשים חלום מטורף, שרבים רק מעזים לחלום עליו....
